כלבת ציד אמיצה

כן כן גם כלבים חושבים, זוהי תמונה של רנה יושבת על הספה מרוכזת וקשובה, ממתינה לשמוע מה קורה מסביב. יש כלבים מאוד חמודים ומאוד שובבים ורנה הייתה גם זה וגם זה, אבל מה שהפך את רנה למיוחדת היה היכולת המנטלית שלה להקשיב, ללמוד, ולהבין דברים שכלבים אחרים בכלל לא מנסים להבין. רנה הייתה ממש אנושית בהבעות פניה ובהתנהגות שלה ולמדה מהר מאוד כל מה שלימדו אותה, והרבה דברים אחרים, כמו איך משיגים אוכל שהיא אוהבת.

כלבים הם ייצור חברותי מאוד אבל לפעמים אנשים שוכחים שכלבים הם ייצור מאוד חכם שלומד כל הזמן מאתנו איך להתנהג ומה מותר או אסור לעשות. לא סתם אומרים שכלבים דומים לבעלים שלהם, הם פשוט כל הזמן יושבים ומסתכלים עלינו ומה שהם רואים הם מעתיקים. בדיוק כמו ילדים קטנים.

כלבים לא רק נובחים הם גם חושבים.. 

לאחרונה, תוך כדי ניסיונות כושלים להרדים את עומר, נזכרתי איך רנה הייתה נרדמת, היא הייתה שואפת הרבה אוויר לראות שלה, ואז נושפת אותו בבת אחת. זו פעולה כל כך פשוטה אבל היא מאוד מרגיעה. ואז גיליתי שנשימות מסוג זה נפוצות מאוד בתרגול של יוגה. האם רנה תרגלה יוגה בסתר? או שהיא פשוט ידעה לבד את סודות היוגה?
מסתבר שיוגה וכלבים הולכים כבר הרבה זמן ביחד, ואפילו המציאו לכך שם במיוחד: "דוגה" (Doga – דוג + יוגה).  כנראה שאם רנה הייתה עדיין איתנו היא הייתה מתרגלת "רוגה" (כמו דוגה רק עם רנה).

יש אנשים שמתרגלים יוגה עם הכלבים שלהם ומסתבר שגם הכלבים נהנים וגם בעליהם. כלבים אוהבים להתמתח ולשכב על הגב, הם הרי המציאו את המושג "תנוחת כלב" שהיא תנוחה ידועה ביוגה. אז למה לא בעצם לשלב את הכלב בתרגול היוגה היומי? בארצות הברית זהו כבר טרנד. בארץ ייקח עוד כמה שנים עד שאנשים יתחילו לתרגל דוגה בהמוניהם. עד אז אני מצרף מספר לינקים בנושא, ומציע להתחיל ללמוד מהכלב שלכם איך מתרגלים יוגה כמו שצריך.

לינקים:

• לינק לאתר דוגה בחו"ל
• לינק על יוגה וכלבים בחו"ל
• לינק לכתבה בנושא בהארץ
• לינק לכתבה בנושא ב NRG
• על הטרנד של יוגה וכלבים

רציתי לספר לך רנה שעומר כבר בן שנה וחצי. כשאת עזבת אותו הוא עדיין לא היה בן שנה, והוא בטח לא זוכר את המשחקים שלכם ביחד. הוא בטח היה מתפקע מצחוק אם היית מלקקת אותו היום, והיה מנסה לרדוף אחריך ולזרוק לך כדורים. עם סנדי זה לא אותו הדבר, היא כל היום רק שוכבת על הרצפה ולא ממש רודפת אחרי כדורים.  אם היית פה הייתם רודפים יחד אחרי חתולים.

רציתי לספר לך שעומר כבר מדבר הרבה מאוד מילים, וקורא לסנדי "גיגי". הוא בטח כבר שכח שלך הוא קרא "אה אה" ומעניין איך הוא היה קורא לך היום? לעומר חסרה כלבה שיודעת להציב גבולות, חסרה לו כלבה שתדע להעמיד אותו במקום לפעמים.

רציתי לספר לך שעומר כבר הולך כמה חודשים לגן ונראה שהוא התרגל לגן החדש שלו. עוד מעט הוא ילך לגן של ילדים גדולים עם גננת, שעת ריכוז וחוגים על מוזיקה וחיות. חבל שהוא לא יוכל להשוויץ לכל הילדים בגן שיש לו שתי כלבות מדהימות כמו רנה וסנדי. 

רציתי לספר לך שאת חסרה לנו

בחודשים האחרונים חשבתי כיצד להנציח את זכרה של רנה, האתר הנוכחי המוקדש לרנה מרכז את כל התמונות שלה וקצת סיפורים אבל הרגשתי שזה לא מספיק. רציתי ליצור משהו שיתן ערך מוסף לכל הכלבים (והחתולים) באשר הם. לכן החלטתי לפתוח אתר נוסף אשר מטרתו לאפשר לכל בעל כלב או חיית מחמד, לפתוח בלוג לחיית המחמד האהובה עליו. שם האתר הוא דוגבלוג בכתובת  www.dogblog.co.il  האתר מוקדש לרנה – כלבת הציד האמיצה..

כמו כן האתר מאפשר לפתוח בלוגים בקטגוריות שונות: בלוג רגיל, בלוג של כלבים לאימוץ, בלוג מפגש כלבים, בלוג זיכרון ובלוג למען כלבים חולים. ניתן בכל שלב לעבור מקטגוריית בלוג אחת לשנייה. האתר מיועד לכל בעלי הכלבים וחיות המחמד ומטרתו לתרום רווחים עתידיים אם יהיו כאלו לעמותות למען בעלי חיים.

סיפור נחמד שמקורו לא ברור, בנוגע לכלבים , גן עדן וגיהנום

איש וכלב מתו והגיעו לשמיים.

הם הלכו בדרך האבנים המשתלבות מזהב, ולאורך קיר שיש משובח

במעלה הגבעה לפניהם היה שער מדהים עשוי כולו פנינה וזוהר באור השמש.

כשהגיעו לשער ראו אדם יוב בפתח.

"סליחה" אמר בעל הכלב

"היכן אנו נמצאים"?

"בגן עדן" ענה האיש.

"אפשר לקבל כוס מים?" שאל בעל הכלב.

"בודאי" ענה השומר בפתח.

"הכנס ואדאג שיביאו לך מים צוננים".

"האם החבר שלי יכול להיכנס גם הוא?" שאל המבקר.

"אני מצטער" ענה השומר, "איננו מאפשרים לחיות מחמד להיכנס".

האיש החליט לוותר על המים, הוא קרא לכלבו והם המשיכו ללכת

הדרך הפכה להיות דרך עפר, והם הגיעו לשער עץ שעמד בדרך ללא כל גדר סביבו.

מעבר לשער היה איש שנשען על עץ וקרא ספר.

"סליחה" קרא לעברו המבקר "יש פה מים?" 

"בטח היכנסו" ענה לו האיש

הם עברו את השער וניגשו לברז המים ושתו כאוות נפשם.

"תודה, מה זה המקום הזה?" שאל המבקר

"גן עדן" ענה לו האיש 

"זה מאוד מבלבל" המבקר אמר  "האיש שפגשנו קודם אמר לנו ששם זה גן עדן"

"אתה מתכוון לרחוב המוזהב עם שער הפנינה?", "לא זה הגיהנום"

"ולא אכפת לכם שמשתמשים בשם שלכם שם?" התפלא בעל הכלב

"לא" ענה לו האיש

"אנחנו רק שמחים שהם לוקחים אליהם את כל אלה שמוכנים להשאיר את החברים שלהם בחוץ"

בשנת 1970 בוב דילן הוציא שיר שנקרא: "אם כלבים רצים חופשי" (If dogs run free) ולאחרונה יצא סרט בכיכובם של ליאור מילר ואיילת זורר שנקרא: "רק כלבים רצים חופשי". לכאורה ברור לכולם שכלבים נועדו לרוץ חופשי אבל בפועל קשה למצוא מקומות רבים בעיר הגדולה שבהם אפשר לשחרר כלבים ללא חשש מפקחים או סתם שכנים מעצבנים.

לא בכל מקום צריך לשחרר כלבים ולא כל כלב יכול להסתובב חופשי ליד ילדים קטנים, אבל כלבים רבים כן יכולים. בגינה קטנה בגבעתיים (הגינה בסמטת צור) מצאו פתרון יצירתי, במקום לגדר את הכלבים בפינה קטנטנה, פשוט מגדרים את האזור בו משחקים הילדים. זה ניסוי מאוד מעניין שלא ראיתי בעוד מקום בארץ. והוא מראה איך יכולים לחיות בהרמוניה יחד כלבים וילדים קטנים באותה הגינה.

בשלושת החודשים האחרונים צפיתי בניסוי בגינה וגילתי מספר דברים מעניינים:

• חלק מההורים ,עם הילדים הקטנים, סוגרים את השער בפינת המשחקים שלהם, וכלבים לא יכולים להיכנס, והכלבים משחקים בחוץ. וחלק מההורים שדווקא שמחים שהילדים שלהם ישחקו עם כלבים משאירים את השער דווקא פתוח.
• בדרך כלל הילדים הם אלו שמחפשים את הכלבים ולא ההפך.
• כאשר כלבים נכנסים לפינת המשחקים של הילדים, הם אוכלים צואת חתולים ומנקים כך את ארגז החול של הילדים.
• נוצרה הבנה לא כתובה שהילדים משחקים בשעות אחה"צ ואז בדרך כלל אין הרבה כלבים ואילו בעלי הכלבים מגיעים בבוקר ובערב כאשר אין כמעט ילדים

אני חושב שכדאי להרבה מאוד ערים בארץ ללמוד מעיריית גבעתיים שדאגה לשים כמעט בכל גינה בעיר פינת כלבים ומגלה הבנה רבה לבעלי הכלבים המחפשים פינה לשחרר את הכלב.

אלו תמונות חדשות של רנה וסנדי שמצאתי מטיול בגליל המערבי בעיקר באזור אמירים. רנה וסנדי אהבו מאוד לטייל יחד בצפון. רנה הייתה רצה לכל הכיוונים וסנדי חיפשה כל הזמן נחלים לשחות בהם. רנה שפחדה ממים כעסה על סנדי שנכנסה לשחות ונבחה עליה ממקום יבש ובטוח, ושתיהן אהבו ללכת אח"כ בטור של כלבים רטובים בתוך השדות ובנחלים.

מאז שרנה איננה לא יצאנו לטיול כזה שוב בצפון, כל טיול כזה יהיה שונה בלעדי רנה עם שמחת החיים שהיא הביאה לכל מקום.

תמונות מצימר באמירים

[simpleviewer=19,450,700]

רנה (וגם סנדי), כמו כל כלב, אוהבות לרדוף אחרי חתולים. רנה אף פעם לא ידעה למה בדיוק היא אוהבת לרדוף אחרי חתולים, ולא ידעה מה היא אמורה לעשות אם היא משיגה אחד. אבל בדרך כלל החתולים ברחו ורנה כמו כלבת ציד אמיצה, פשוט רדפה אחריהם. בדרך כלל החתולים היו פשוט בורחים ורנה הייתה מרגישה שהיא השיגה את משימתה.

באופן כללי יש שלושה סוגי חתולים, כאלו שמפחדים מכלבים (רוב החתולים), כאלו שלא מפחדים מכלבים, וכאלו שאדישים לכלבים.

חתולים מהסוג הראשון, אלו שמפחדים ופשוט בורחים, יש כנראה הכי הרבה. אלו חתולים, שלמדו שעל מנת לשרוד יש להנמיך ציפיות ולהסתפק בשאריות. 

במקום אחד, בשכונת עלית ברמת גן יש חתולים מהסוג השני, חתולים "ארסים". חתולים "ארסים" אלו חתולים שלא מפחדים מאף אחד. אלו חתולים שלא מפחדים מכלבים ומאנשים. לדעתי, אלו פשוט חתולים שקיבלו את הגנים של הנמרים במשפחה… אלו חתולים שלמרות גודלם, חושבים ומתנהגים כמו אריה בג'ונגל. אם כלב נתקל בחתול שכזה ברחוב, הוא עלול מהר מאוד להבין שלפעמים כדאי לוותר קצת על האגו אבל לצאת בשלום מהמפגש.  

אבל לא כל החתולים הם מהסוג הנמרי, יש הרבה חתולים שמסתדרים מצויין עם כלבים, אלו החתולים האדישים. אלו החתולים שגדלו עם כלבים, הם יודעים שרוב הכלבים לא ממש יודעים למה הם רודפים אחרי החתולים ושהם לא ירדפו אחריהם אם הם לא יברחו. חתולים מהסוג הזה הם הזן החכם ביותר מבין החתולים, כיוון שהם נהנים מכל העולמות וחיים בכיף עם הכלבים. 

בתור דודה של רנה, אני קוראת אדוקה של האתר ושל העדכונים שאחי לירון מכניס מידי כמה ימים. אני מוצאת עצמי חושבת המון על רנה, מתגעגעת עמוקות בכל פעם שכלב דומה עובר לידי ברחוב. אני מוצאת נחמה בסנדי שנשארה אצלם בבית ושומרת על הזיק הכלבי שכל כך נדרש בכל בית, וחולמת על היום שאוכל לאמץ גם לביתי כלב.

רנה הייתה שונה מכל הכלבים, ואני יכולה להעיד בתור מי שמכירה אותה מגיל 4-5 ימים. כשנבחרה מבין כל אחיה,  להיות זו שאחי יאמץ לביתו, גם אני וגם הוא זיהינו את אותו ברק בעיניים, אותן לחיים שמוטות, אותו פרצוף כובש שאי אפשר לעמוד בפניו. כאמור, רנה הייתה שונה מכל הכלבים. היה בה משהו אנושי, איזו אינטליגנציה עמוקה לצד תמימות כלבית. הפנים התמימות מוצאות מקום כשהיא ננזפת על משהו שעשתה, ואילו החוכמה באה לידי ביטוי כשהיא נחושה להשיג דבר מה חשוב. דוגמה לכך ניתן לראות בכל נושא האוכל.

יום העצמאות כבר מזמן אימץ לעצמו את השם " חג המנגלים", ולא בכדי. שיטוט אקראי בפארקים שכל כך אהובים על הכלבים, אינו מתאפשר ללא רצועה משום שמכל פינה עולה לו ריח הבשר הנצלה על האש, וזה משגע את הכלבים. אחד מתחביביה של רנה, כמו כל הכלבים, היה לאכול טוב. למה להסתפק במזון יבש ושגרתי כשאפשר לנסות להגניב חתיכות בשר איכותי אל הפה?

לרנה הייתה דרך מאוד אלגנטית להשיג אוכל שאינו מיועד לה. אם בחרנו להיפגש ולאכול בסלון יחדיו, מנות הפיצה או הפסטה היו מושמות על השולחן, ורנה שהייתה מחונכת ואדיבה, סבבה סביב השולחן עם מבט שלא משתמע לשתי פנים, אך לא העזה לגעת בו. לפתע, רצה אל הצד השני של החדר, הביאה כדור וביקשה שנשחק איתה, לאחר שתיים שלוש זריקות של הכדור ברחבי הסלון, היא הייתה מגיעה עם הכדור קרוב אל השולחן, מניחה אותו, כאילו בטעות על קצה השולחן, ומגלגלת אותו עם אפה אל מרכז השולחן, כך שלמעשה זה ייתן לה תירוץ לעלות על השולחן עם רגליה הקדמיות. בשלב הזה כולנו היינו מתגלגלים מצחוק, היא הייתה לובשת את ארשת הפנים התמימות והמסכנות, וכמובן הייתה זוכה לנתח מכובד מהמנות שלנו.

רנה – כולנו זוכרים אותך ומתגעגעים אלייך. אני מקווה שבמקום בו את נמצאת, יודעים להעריך את אותן תכונות מקסימות שאנחנו כל כך אהבנו.

ענבל.

לפני יומיים עומר התחיל ללכת לגן. מעניין מה רנה הייתה אומרת על זה..

כשילד הולך לגן זה משבר גם עבור הילד אבל גם עבור ההורים. פתאום להשאיר את הילד בידיים של אנשים זרים ולסמוך עליהם שיתייחסו אליו כמו שצריך, לא לדעת מה עובר עליו בזמן שמשאירים אותו במקום זר, ובכלל הסביבה החדשה וכל הילדים והאנשים החדשים שהוא יחשף אליהם פתאום. 

 פעם רציתי להקים גן לכלבים, אנחנו הרי משאירים את הכלב לבד בבית, וסומכים על אנשים זרים שירדו איתו בזמן שאנחנו בעבודה  – אז למה בעצם אין גן כלבים? אולי בגלל שהעלות של גן כזה עדיין לא שווה את ההשקעה בארץ. בחו"ל יש דברים כאלה. יום אחד יהיה גם בארץ גן לכלבים.  

אבל הפתרון האידיאלי הוא לשלב בין השניים, למה בעצם לא להקים, גן ילדים עם כלבים. הילד שלנו יוכל להגיע בבוקר לגן עם הכלב שלו ושניהם יעשו חיים ביחד. אנחנו נאלף את הכלב לנשוך מטפלות מתעללות, ולשמור על הילד. כך נהיה רגועים שיש מי ששומר על הילד שלנו בזמן שאנחנו בעבודה. זה יהיה פתרון גם לילד וגם לכלבים שלנו. כולם כמובן ישחקו יחד בחצר ויאכלו יחד צהרים. אולי יום אחד אני אקים גן כזה ואקרא לו "הגן של רנה"..