wow…איזה סיפור מדהים ויש מוסר הסכל…בקיצור סיפור יפה מאוד

אתר פשוט מדהים. אהבה מהסוג הזה יכולה לנבוע רק מיצור מיוחד. אני מצטערת שלא יצא לי להכיר את רנה..

כלבה מדהימה.
אני מבין לליבכם מאוד,בתור בעל כלבה ותיסלחו לי גם אני חושב שכלבתי הכי בעולם ,ולא בגלל שהיא שלי, פשוט כי אני מאוהב בה, היא גם כלבה אנרגטית, מדהימה, מובילה טיול, הליכה,גם ייצר השמירה שלה עלינו מדהים, הגזע שלה רועה הולנדי.

אהבתי לקרוא את הכתבה על כלבתכם האהובה,לצפות בסירטונים היפים,ולאחל לכלבתי שתהיה כזאת מתוקה וטובה, ושתמשיך להתרוצץ באטרף כל היום בחצר ביתנו ובביתינו,
ובאשר לרנה, תהיו שמחים לפחות שכלבתכם נפטרה מאושרת,עם בעלים כמותכם שעשו הכול להצילה, הגם שישנה ריגשי אשמה, אם הנכם מאמינים בגורל אז זהו הכול חתום.
כך לפחות אני מאמין,נכון,אתם אומרים לעצמיכם כן כן קל לדבר, אבל תאמינו לי שלא קל חוויתי בחיי שלושה אובדנים של כלבים, בכל פעם אספתי את השברים וניסיתי להשתקם מחדש,תאמינו לי לא קל ,אבל בסוף מתאהבים ומלבד שהצלתי בכל פעם כלב חדש מהכלבייה בעירי(ב"ש).

יהי זכרה ברוך לעד באהבה ובהערכה דוד ר.

שלום!
הגעתי לכאן ממש "במקרה".. אבל כנראה שלא..
אני ממליץ לך בחום על הספר: Animals and the Afterlife – By Kim Sheridan
יש לה גם אתר מאוד יפה בחיפוש של השם שלה. אני קורא אותו ומאוד נהנה!
אני קניתי אותו באמזון, בקרוב ייצא עוד ספר שלה אם לא יצא כבר…
הספר מדבר על הקשר בין בעלי החיים מהעולם שמעבר לאנשים,
ועל תקשור בין חיות לבני אדם, הן מבינות יותר ממה שחושבים..
הספר הזה מאוד מאוד מרגש ומחמם את הלב!

נ.ב. את מוזמנת לבלוג שלי בקישור..

המון אהבה!
גיל

מוצאי שבת, 29-נובמבר-2009

לזכרו של חבר טוב, הטוב שבהם, לזכר כלבנו האהוב 'כושי'.

בעוד כמה שעות יעצום עיניו לנצח כלבנו האהוב ממזרקו של הווטרינר.

אולם תחילה אולי אספר כיצד התחיל כל הסיפור שלנו עם בעל-חיים נפלא כזה – הכלב.

כאשר בתנו הצעירה החלה ללכת לגן והיינו באים לקחתה משם, היא פחדה מכלבים, אם היה כלב מהלך במדרכה תמיד דאגה שבינה לבין הכלב אהיה אני או אשתי, תמיד מישהו מאיתנו בינה לבין הכלב.
החלטנו כדי להוציאה מהפחד הזה להביא כלב גור הביתה ועשינו ניסיון ראשון. הילדה הייתה חוזרת הביתה ומיד מתיישבת על הספה או על המיטה ורגליה מקופלות תחתיה וכמה שהסברנו לה כי היצור הקטן הזה לא יעשה לה כל רע, זה לא עזר, לאחר כמה ימים החזרנו אותו. כאשר גדלה קצת עשינו ניסיון נוסף עם עוד גור וגם זה לא עלה יפה.
הגיע זמנה לבית הספר וצריך לעשות שיעורי בית. באחת הפעמים היא קבעה עם חברה לעשות יחד שיעורים בבית החברה, ושם היה כלב. כאשר חזרה הביתה סיפרה בשמחה כי הכלב של החברה בא וליקק לה את הרגל, ומאותו רגע עבר הפחד מפני כלב. נו טוב, לא מכולם, גם אני לפעמים פוחד קצת מהכלבים הגדולים.
באותו שלב הסכמנו להביא כלב הביתה, מאחת האגודות הבאנו גור נחמד וקראנו לו בשם מיקי, יצור קטן מתולתל ונחמד הסתובב בבית. בגיל המתאים ביקור ראשון אצל הווטרינר לחיסונים ובגיל חצי שנה חלה הגור בדלקת כבד נגיפית (נדמה שכך נקראת), הסתובב מסכן בבית, כל אוכל שבא לפיו מיד הקיא ושלשל, הובא לרופא וחובר לאינפוזיה, לקראת ערב החזרנו אותו הביתה. בבוקר מצאנו אותו במטבח שוכב ללא רוח חיים, בכינו אחריו, קשה לתאר במילה אחת את צערנו.
הוזהרנו לא להביא כלב אחר הביתה (אם נרצה בכך) לפני תום שנה או חיטוי רציני בבית בגלל נגיפי המחלה.

וכאן אסטה בסיפור קצת הצידה, בדיעבד הסתבר לפי ניירות הטיפול הווטרינרי בכלב, כי סדר ותהליך החיסונים לא היה נכון, נבדק לפי ווטרינר אחר, וזאת בגלל הבדל של כמה שקלים במחיר טיפול ווטרינרי שעשיתי טלפונית כדי להחליט עם איזה רופא נתקשר לטפל בכלב.

לאחר שנה החלטנו לאמץ עוד כלב הביתה, הגענו לאגודת צער בעלי חיים ולקחנו משם גור נחמד בן ששה שבועות, ובטרם עלינו איתו הביתה בעוד אנו יושבים באוטו החלטנו לקרוא לו בשם 'כושי' בגלל פרוותו השחורה. זה היה בחודש מאי או יוני בשנת 1992.
הכלב הזה היה מלא שמחה ושובבות וגדל מהר לגודל של כלב בינוני, מקבל אותי בשמחה כאשר חזרתי מהעבודה (באותן שנים עוד עבדתי). לכל מקום היה הולך איתנו, אפילו בלילה היה ישן במיטתנו, שוכב לרגלינו על השמיכה. לא השארנו אותו בבית לבד ליותר משעתיים-שלוש כדי לצאת לקניות או סידורים. בשבתות וחגים נוסעים לא משנה לאן, תמיד כושי היה איתנו איתנו. בטיולי היומיום הכירו אותו בסביבה הקרובה ככלב טוב ונעים.
כך עברו השנים והגיע לגיל שבע-עשרה וחצי שנים, בזמן האחרון הפכה הליכתו איטית יותר, הניתורים שלו בבית כדי לעלות לכורסא או לספה היו כבדים יותר.
בשבוע האחרון התדרדר מצבו, למעשה ההחמרה חלה ביום שלישי 24-לנובמבר 2009 וביום רביעי כבר הפסיק לאכול או בקושי לשתות. ביום למחרת לקחנו אותו לרופא ובבדיקה מצא כי חלה בצהבת (לא יודע איך ומאיפוא). קיבל זריקה והווטרינר אמר כי אולי תוך 24 שעות שעות נראה שיפור ויחזור לאכול ולשתות ואז להתחיל בטיפול תרופתי ואם לא – ניאלץ לקבל החלטה כואבת להרדים את הכלב, בהתחשב וגילו ומצבו הבריאותי.
החזרנו אותו הביתה, למחרת לא היה שיפור, למרות זאת התחלנו בטיפול התרופתי, יצאו איתו לטיולים קצרים מאד, בקושי הלך, לאוכל כלל לא ניגש, בקושי שתה כמה לגימות מים, וכל הזמן רק שכב בספה מנמנם-ישן ומתעורר רק לשנות תנוחה. להסתכל עליו זה ממש כואב הלב.
בצער רב החלטנו לקבל את המלצת הרופא, בהתחשב בגיל ומצב הכלב ואולי גם להקל על סיבלו ובעוד כמה שעות נביאו לווטרינר.
כיום אני כבן שבעים, מסתובב בבית ומפעם לפעם בוכה כמו ילד קטן, אשתי גם כן עם דמעות בעיניים. אמנם בכינו אחרי מותו של כלבנו הראשון מיקי, ורק חצי שנה היה בביתנו, אולם כושי איתנו למעלה משבע-עשרה שנים, כבן משפחה לכל דבר, כל פינה בבית או בסביבה בחוץ תזכיר לנו אותו.
כמה התאכזר הטבע לבעלי החיים שלא נתן להם פה לדבר, לומר לנו איך הם חשים ומה כואב להם.
שלום לך כלב חמוד, תמיד נזכור אותך.

מוצאי שבת, 29-נובמבר-2009

לזכרו של חבר טוב, הטוב שבהם, לזכר כלבנו האהוב 'כושי'.

בעוד כמה שעות יעצום עיניו לנצח כלבנו האהוב ממזרקו של הווטרינר.

אולם תחילה אולי אספר כיצד התחיל כל הסיפור שלנו עם בעל-חיים נפלא כזה – הכלב.

כאשר בתנו הצעירה החלה ללכת לגן והיינו באים לקחתה משם, היא פחדה מכלבים, אם היה כלב מהלך במדרכה תמיד דאגה שבינה לבין הכלב אהיה אני או אשתי, תמיד מישהו מאיתנו בינה לבין הכלב.
החלטנו כדי להוציאה מהפחד הזה להביא כלב גור הביתה ועשינו ניסיון ראשון. הילדה הייתה חוזרת הביתה ומיד מתיישבת על הספה או על המיטה ורגליה מקופלות תחתיה וכמה שהסברנו לה כי היצור הקטן הזה לא יעשה לה כל רע, זה לא עזר, לאחר כמה ימים החזרנו אותו. כאשר גדלה קצת עשינו ניסיון נוסף עם עוד גור וגם זה לא עלה יפה.
הגיע זמנה לבית הספר וצריך לעשות שיעורי בית. באחת הפעמים היא קבעה עם חברה לעשות יחד שיעורים בבית החברה, ושם היה כלב. כאשר חזרה הביתה סיפרה בשמחה כי הכלב של החברה בא וליקק לה את הרגל, ומאותו רגע עבר הפחד מפני כלב. נו טוב, לא מכולם, גם אני לפעמים פוחד קצת מהכלבים הגדולים.
באותו שלב הסכמנו להביא כלב הביתה, מאחת האגודות הבאנו גור נחמד וקראנו לו בשם מיקי, יצור קטן מתולתל ונחמד הסתובב בבית. בגיל המתאים ביקור ראשון אצל הווטרינר לחיסונים ובגיל חצי שנה חלה הגור בדלקת כבד נגיפית (נדמה שכך נקראת), הסתובב מסכן בבית, כל אוכל שבא לפיו מיד הקיא ושלשל, הובא לרופא וחובר לאינפוזיה, לקראת ערב החזרנו אותו הביתה. בבוקר מצאנו אותו במטבח שוכב ללא רוח חיים, בכינו אחריו, קשה לתאר במילה אחת את צערנו.
הוזהרנו לא להביא כלב אחר הביתה (אם נרצה בכך) לפני תום שנה או חיטוי רציני בבית בגלל נגיפי המחלה.

וכאן אסטה בסיפור קצת הצידה, בדיעבד הסתבר לפי ניירות הטיפול הווטרינרי בכלב, כי סדר ותהליך החיסונים לא היה נכון, נבדק לפי ווטרינר אחר, וזאת בגלל הבדל של כמה שקלים במחיר טיפול ווטרינרי שעשיתי טלפונית כדי להחליט עם איזה רופא נתקשר לטפל בכלב.

לאחר שנה החלטנו לאמץ עוד כלב הביתה, הגענו לאגודת צער בעלי חיים ולקחנו משם גור נחמד בן ששה שבועות, ובטרם עלינו איתו הביתה בעוד אנו יושבים באוטו החלטנו לקרוא לו בשם 'כושי' בגלל פרוותו השחורה. זה היה בחודש מאי או יוני בשנת 1992.
הכלב הזה היה מלא שמחה ושובבות וגדל מהר לגודל של כלב בינוני, מקבל אותי בשמחה כאשר חזרתי מהעבודה (באותן שנים עוד עבדתי). לכל מקום היה הולך איתנו, אפילו בלילה היה ישן במיטתנו, שוכב לרגלינו על השמיכה. לא השארנו אותו בבית לבד ליותר משעתיים-שלוש כדי לצאת לקניות או סידורים. בשבתות וחגים נוסעים לא משנה לאן, תמיד כושי היה איתנו איתנו. בטיולי היומיום הכירו אותו בסביבה הקרובה ככלב טוב ונעים.
כך עברו השנים והגיע לגיל שבע-עשרה וחצי שנים, בזמן האחרון הפכה הליכתו איטית יותר, הניתורים שלו בבית כדי לעלות לכורסא או לספה היו כבדים יותר.
בשבוע האחרון התדרדר מצבו, למעשה ההחמרה חלה ביום שלישי 24-לנובמבר 2009 וביום רביעי כבר הפסיק לאכול או בקושי לשתות. ביום למחרת לקחנו אותו לרופא ובבדיקה מצא כי חלה בצהבת (לא יודע איך ומאיפוא). קיבל זריקה והווטרינר אמר כי אולי תוך 24 שעות שעות נראה שיפור ויחזור לאכול ולשתות ואז להתחיל בטיפול תרופתי ואם לא – ניאלץ לקבל החלטה כואבת להרדים את הכלב, בהתחשב וגילו ומצבו הבריאותי.
החזרנו אותו הביתה, למחרת לא היה שיפור, למרות זאת התחלנו בטיפול התרופתי, יצאו איתו לטיולים קצרים מאד, בקושי הלך, לאוכל כלל לא ניגש, בקושי שתה כמה לגימות מים, וכל הזמן רק שכב בספה מנמנם-ישן ומתעורר רק לשנות תנוחה. להסתכל עליו זה ממש כואב הלב.
בצער רב החלטנו לקבל את המלצת הרופא, בהתחשב בגיל ומצב הכלב ואולי גם להקל על סיבלו ובעוד כמה שעות נביאו לווטרינר.
כיום אני כבן שבעים, מסתובב בבית ומפעם לפעם בוכה כמו ילד קטן, אשתי גם כן עם דמעות בעיניים. אמנם בכינו אחרי מותו של כלבנו הראשון מיקי, ורק חצי שנה היה בביתנו, אולם כושי איתנו למעלה משבע-עשרה שנים, כבן משפחה לכל דבר, כל פינה בבית או בסביבה בחוץ תזכיר לנו אותו.
כמה התאכזר הטבע לבעלי החיים שלא נתן להם פה לדבר, לומר לנו איך הם חשים ומה כואב להם.
יש עוד לספר, אבל כל המוסיף גורע
אז שלום כלב חמוד, תמיד נזכור אותך.

ממש יפה אהבתי את הטבלה הכלבה שלי בת 15 ומקווה שהיא תעבור את 24 שנים

קראתי את כל העמוד הראשון של הפוסטים בבלוג, ולא יכלתי שלא להזיל דמעה או שניים.
אני בטוחה שרנה הייתה כלבה מדהימה, ושמחה על כל מה שאתה עושה בשבילה עדיין.

כל הכבוד.

לא ידוע בודאות, ככל הנראה התגובה הדלקתית שגרמה לכל הבעיה הייתה קשורה לרגישות המערכת החיסונית שלה אבל לא רציתי לעשות ניתוח שלאחר המוות כדי לברר בדיוק. בנוסף לכך סביר להניח שהרופאים לא היו יודעים בוודאות מה הסיבה האמיתי כיוון שיש תחומים ברפואה בהם אין לנו ידע מספיק וזה אחד מהם. הרופאים פשוט חסרי אונים וזה מאוד מתסכל

איזו מחלה זו היתה בסוף?