בתור דודה של רנה, אני קוראת אדוקה של האתר ושל העדכונים שאחי לירון מכניס מידי כמה ימים. אני מוצאת עצמי חושבת המון על רנה, מתגעגעת עמוקות בכל פעם שכלב דומה עובר לידי ברחוב. אני מוצאת נחמה בסנדי שנשארה אצלם בבית ושומרת על הזיק הכלבי שכל כך נדרש בכל בית, וחולמת על היום שאוכל לאמץ גם לביתי כלב.
רנה הייתה שונה מכל הכלבים, ואני יכולה להעיד בתור מי שמכירה אותה מגיל 4-5 ימים. כשנבחרה מבין כל אחיה, להיות זו שאחי יאמץ לביתו, גם אני וגם הוא זיהינו את אותו ברק בעיניים, אותן לחיים שמוטות, אותו פרצוף כובש שאי אפשר לעמוד בפניו. כאמור, רנה הייתה שונה מכל הכלבים. היה בה משהו אנושי, איזו אינטליגנציה עמוקה לצד תמימות כלבית. הפנים התמימות מוצאות מקום כשהיא ננזפת על משהו שעשתה, ואילו החוכמה באה לידי ביטוי כשהיא נחושה להשיג דבר מה חשוב. דוגמה לכך ניתן לראות בכל נושא האוכל.
יום העצמאות כבר מזמן אימץ לעצמו את השם " חג המנגלים", ולא בכדי. שיטוט אקראי בפארקים שכל כך אהובים על הכלבים, אינו מתאפשר ללא רצועה משום שמכל פינה עולה לו ריח הבשר הנצלה על האש, וזה משגע את הכלבים. אחד מתחביביה של רנה, כמו כל הכלבים, היה לאכול טוב. למה להסתפק במזון יבש ושגרתי כשאפשר לנסות להגניב חתיכות בשר איכותי אל הפה?
לרנה הייתה דרך מאוד אלגנטית להשיג אוכל שאינו מיועד לה. אם בחרנו להיפגש ולאכול בסלון יחדיו, מנות הפיצה או הפסטה היו מושמות על השולחן, ורנה שהייתה מחונכת ואדיבה, סבבה סביב השולחן עם מבט שלא משתמע לשתי פנים, אך לא העזה לגעת בו. לפתע, רצה אל הצד השני של החדר, הביאה כדור וביקשה שנשחק איתה, לאחר שתיים שלוש זריקות של הכדור ברחבי הסלון, היא הייתה מגיעה עם הכדור קרוב אל השולחן, מניחה אותו, כאילו בטעות על קצה השולחן, ומגלגלת אותו עם אפה אל מרכז השולחן, כך שלמעשה זה ייתן לה תירוץ לעלות על השולחן עם רגליה הקדמיות. בשלב הזה כולנו היינו מתגלגלים מצחוק, היא הייתה לובשת את ארשת הפנים התמימות והמסכנות, וכמובן הייתה זוכה לנתח מכובד מהמנות שלנו.
רנה – כולנו זוכרים אותך ומתגעגעים אלייך. אני מקווה שבמקום בו את נמצאת, יודעים להעריך את אותן תכונות מקסימות שאנחנו כל כך אהבנו.
ענבל.