מתי מרדימים כלב? זו שאלה שהרבה בעלי כלבים שואלים את עצמם. בדרך כלל וטרינרים אומרים כי המבחן הוא , האם הכלב מתפקד לבד? מה איכות החיים שלו כרגע? ומה איכות החיים הצפויה לו בעתיד?
השאלה לא מתייחסת לכלבים הרבים שמורדמים בכלביות כל יום והם בריאים לחלוטין, פשוט אין מי שרוצה לאמץ אותם. אני שואל את השאלה לגבי כלבים שיש להם בעלים, אך יש להם בעיה רפואית כלשהי. בדרך כלל מדובר בכלבים זקנים, אבל לפעמים גם בכלבים צעירים – בדיוק כמו רנה.
רנה חלתה בפתאומיות, הייתה לה דלקת בעמוד השדרה. דלקת שהוטרינרים לא ידעו לזהות את הגורם לה. הדלקת הלכה והחריפה עד למצב בו היא לא יכלה לעמוד על רגליה, כיוון שדלקת פוגעת בעצבים העוברים בעמוד השדרה. הרופאים ניסו כל מיני תרופות, הם חשבו שיצילו אותה, אך בשלב מסוים כאשר לא הצליחו לעצור את הדלקת, הם המליצו לי להרדים אותה.
הייתי שם עם הדילמה האם להרדים או לא להרדים כלבה מדהימה שרק לפני חודש רצה והשתוללה בפארק. היא הסתכלה עלי בעיניים שלה וראיתי שהיא רוצה לחיות. לבסוף לא הרדמתי אותה אך היא נפטרה בשיקום. אולי כתוצאה מרשלנות ואולי כתוצאה מהחמרה, זה משהו שלעולם לא אדע, אבל לפחות אני יודע שהיא לא מתה בגלל שהרדמתי אותה.
זו בדיוק הנקודה, וטרינרים הם בני אדם, והרפואה היא מדע לא מדויק. חשוב לזכור את זה. פעמים רבות וטרינרים מרימים ידיים בגלל שמלמדים אותם לעבוד לפי כללים מוגדרים. רק הבעלים של הכלב יכולים לקבל את ההחלטה להרדים אותו. לפעמים כדאי לחכות עם ההחלטה, ככל שניתן, כיוון שגוף האדם וגם גוף הכלב הם מכונה מופלאה שיודעת לעשות ניסים.
כאשר התלבטתי אם להרדים את רנה שמעתי סיפורים על כלבים שהיו משותקים חצי שנה ולאט לאט הגוף שלהם שיקם את עצמו. הנטייה שלנו כבני אדם לחשוב שאנו עושים חסד ומונעים סבל מבעל החיים על ידי ההרדמה שלו. אבל הנחה זו, מפספסת, את כל המקרים בהם הכלב יוכל אולי כן להתאושש. אלו מקרים שאף אחד לא סופר. הוטרינרים לא רגילים לחכות למקרים הללו, כיוון שהם צריכים לטפל בכל כך הרבה כלבים בכל כך מעט זמן.
לסיכום, לכל מי שמתלבט, לכל מי שלא החליט, עדיין אם להרדים את הכלב שלו – אני מציע לחכות ככל שניתן, אם הדבר אפשרי כמובן, ולא למהר להרדים את הכלב. בדיוק כמו שלא ממהרים להרדים בני אדם.
היום עמדה בפני בדיוק השאלה הזאת, ידעתי שזה הולך ומתקרב, ברן הכלב הכי מדהים בעולם כבר בקושי תיפקד, היה צריך עזרה לקום, לא יכל לעלות במדרגות, אבל היום, הוא קרס ולא יכל לעמוד על הרגליים יותר, לקחנו אותו לוטירינר , כולם כבר היו מוכנים, אבל אני לא ממש, 16 שנים, מילדות ועד לכאן, לא יכולתי לקבל את ההחלטה, עד שאמר הוטרינר שהוא רוצה להשאיר אותו ללילה, ינסה לטפל, להקל, לא לרפא כי זה כבר לא יקרה, להאריך את החיים של ברן בעוד שבועות בודדים, בהם הוא כנראה יסבול, אז הדמעות הגיעו אבל גם ההחלטה.
הערב הרדמנו את ברן, החבר הטוב ביותר שהיה לי מעולם.
משתתף בצערך. אבל תזכור שלפחות ברן חי חיים מלאים במשך 16 שנה שזה יותר מהגיל הממוצע אליו מגיעים כלבים. גם לי היה פעם כלב במשך 17.5 שנים שנאלצנו להרדים. זו לא החלטה קלה, במקרה שתיארת כנראה שבאמת לא הייתה לך ברירה. עכשיו כדאי להתרכז בהנצחתו של ברן בכל דרך שנראית לך. אם תרצה לפתוח בלוג לזיכרו אשמח לעזור.
מוצאי שבת, 29-נובמבר-2009
לזכרו של חבר טוב, הטוב שבהם, לזכר כלבנו האהוב 'כושי'.
בעוד כמה שעות יעצום עיניו לנצח כלבנו האהוב ממזרקו של הווטרינר.
אולם תחילה אולי אספר כיצד התחיל כל הסיפור שלנו עם בעל-חיים נפלא כזה – הכלב.
כאשר בתנו הצעירה החלה ללכת לגן והיינו באים לקחתה משם, היא פחדה מכלבים, אם היה כלב מהלך במדרכה תמיד דאגה שבינה לבין הכלב אהיה אני או אשתי, תמיד מישהו מאיתנו בינה לבין הכלב.
החלטנו כדי להוציאה מהפחד הזה להביא כלב גור הביתה ועשינו ניסיון ראשון. הילדה הייתה חוזרת הביתה ומיד מתיישבת על הספה או על המיטה ורגליה מקופלות תחתיה וכמה שהסברנו לה כי היצור הקטן הזה לא יעשה לה כל רע, זה לא עזר, לאחר כמה ימים החזרנו אותו. כאשר גדלה קצת עשינו ניסיון נוסף עם עוד גור וגם זה לא עלה יפה.
הגיע זמנה לבית הספר וצריך לעשות שיעורי בית. באחת הפעמים היא קבעה עם חברה לעשות יחד שיעורים בבית החברה, ושם היה כלב. כאשר חזרה הביתה סיפרה בשמחה כי הכלב של החברה בא וליקק לה את הרגל, ומאותו רגע עבר הפחד מפני כלב. נו טוב, לא מכולם, גם אני לפעמים פוחד קצת מהכלבים הגדולים.
באותו שלב הסכמנו להביא כלב הביתה, מאחת האגודות הבאנו גור נחמד וקראנו לו בשם מיקי, יצור קטן מתולתל ונחמד הסתובב בבית. בגיל המתאים ביקור ראשון אצל הווטרינר לחיסונים ובגיל חצי שנה חלה הגור בדלקת כבד נגיפית (נדמה שכך נקראת), הסתובב מסכן בבית, כל אוכל שבא לפיו מיד הקיא ושלשל, הובא לרופא וחובר לאינפוזיה, לקראת ערב החזרנו אותו הביתה. בבוקר מצאנו אותו במטבח שוכב ללא רוח חיים, בכינו אחריו, קשה לתאר במילה אחת את צערנו.
הוזהרנו לא להביא כלב אחר הביתה (אם נרצה בכך) לפני תום שנה או חיטוי רציני בבית בגלל נגיפי המחלה.
וכאן אסטה בסיפור קצת הצידה, בדיעבד הסתבר לפי ניירות הטיפול הווטרינרי בכלב, כי סדר ותהליך החיסונים לא היה נכון, נבדק לפי ווטרינר אחר, וזאת בגלל הבדל של כמה שקלים במחיר טיפול ווטרינרי שעשיתי טלפונית כדי להחליט עם איזה רופא נתקשר לטפל בכלב.
לאחר שנה החלטנו לאמץ עוד כלב הביתה, הגענו לאגודת צער בעלי חיים ולקחנו משם גור נחמד בן ששה שבועות, ובטרם עלינו איתו הביתה בעוד אנו יושבים באוטו החלטנו לקרוא לו בשם 'כושי' בגלל פרוותו השחורה. זה היה בחודש מאי או יוני בשנת 1992.
הכלב הזה היה מלא שמחה ושובבות וגדל מהר לגודל של כלב בינוני, מקבל אותי בשמחה כאשר חזרתי מהעבודה (באותן שנים עוד עבדתי). לכל מקום היה הולך איתנו, אפילו בלילה היה ישן במיטתנו, שוכב לרגלינו על השמיכה. לא השארנו אותו בבית לבד ליותר משעתיים-שלוש כדי לצאת לקניות או סידורים. בשבתות וחגים נוסעים לא משנה לאן, תמיד כושי היה איתנו איתנו. בטיולי היומיום הכירו אותו בסביבה הקרובה ככלב טוב ונעים.
כך עברו השנים והגיע לגיל שבע-עשרה וחצי שנים, בזמן האחרון הפכה הליכתו איטית יותר, הניתורים שלו בבית כדי לעלות לכורסא או לספה היו כבדים יותר.
בשבוע האחרון התדרדר מצבו, למעשה ההחמרה חלה ביום שלישי 24-לנובמבר 2009 וביום רביעי כבר הפסיק לאכול או בקושי לשתות. ביום למחרת לקחנו אותו לרופא ובבדיקה מצא כי חלה בצהבת (לא יודע איך ומאיפוא). קיבל זריקה והווטרינר אמר כי אולי תוך 24 שעות שעות נראה שיפור ויחזור לאכול ולשתות ואז להתחיל בטיפול תרופתי ואם לא – ניאלץ לקבל החלטה כואבת להרדים את הכלב, בהתחשב וגילו ומצבו הבריאותי.
החזרנו אותו הביתה, למחרת לא היה שיפור, למרות זאת התחלנו בטיפול התרופתי, יצאו איתו לטיולים קצרים מאד, בקושי הלך, לאוכל כלל לא ניגש, בקושי שתה כמה לגימות מים, וכל הזמן רק שכב בספה מנמנם-ישן ומתעורר רק לשנות תנוחה. להסתכל עליו זה ממש כואב הלב.
בצער רב החלטנו לקבל את המלצת הרופא, בהתחשב בגיל ומצב הכלב ואולי גם להקל על סיבלו ובעוד כמה שעות נביאו לווטרינר.
כיום אני כבן שבעים, מסתובב בבית ומפעם לפעם בוכה כמו ילד קטן, אשתי גם כן עם דמעות בעיניים. אמנם בכינו אחרי מותו של כלבנו הראשון מיקי, ורק חצי שנה היה בביתנו, אולם כושי איתנו למעלה משבע-עשרה שנים, כבן משפחה לכל דבר, כל פינה בבית או בסביבה בחוץ תזכיר לנו אותו.
כמה התאכזר הטבע לבעלי החיים שלא נתן להם פה לדבר, לומר לנו איך הם חשים ומה כואב להם.
יש עוד לספר, אבל כל המוסיף גורע
אז שלום כלב חמוד, תמיד נזכור אותך.
מוצאי שבת, 29-נובמבר-2009
לזכרו של חבר טוב, הטוב שבהם, לזכר כלבנו האהוב 'כושי'.
בעוד כמה שעות יעצום עיניו לנצח כלבנו האהוב ממזרקו של הווטרינר.
אולם תחילה אולי אספר כיצד התחיל כל הסיפור שלנו עם בעל-חיים נפלא כזה – הכלב.
כאשר בתנו הצעירה החלה ללכת לגן והיינו באים לקחתה משם, היא פחדה מכלבים, אם היה כלב מהלך במדרכה תמיד דאגה שבינה לבין הכלב אהיה אני או אשתי, תמיד מישהו מאיתנו בינה לבין הכלב.
החלטנו כדי להוציאה מהפחד הזה להביא כלב גור הביתה ועשינו ניסיון ראשון. הילדה הייתה חוזרת הביתה ומיד מתיישבת על הספה או על המיטה ורגליה מקופלות תחתיה וכמה שהסברנו לה כי היצור הקטן הזה לא יעשה לה כל רע, זה לא עזר, לאחר כמה ימים החזרנו אותו. כאשר גדלה קצת עשינו ניסיון נוסף עם עוד גור וגם זה לא עלה יפה.
הגיע זמנה לבית הספר וצריך לעשות שיעורי בית. באחת הפעמים היא קבעה עם חברה לעשות יחד שיעורים בבית החברה, ושם היה כלב. כאשר חזרה הביתה סיפרה בשמחה כי הכלב של החברה בא וליקק לה את הרגל, ומאותו רגע עבר הפחד מפני כלב. נו טוב, לא מכולם, גם אני לפעמים פוחד קצת מהכלבים הגדולים.
באותו שלב הסכמנו להביא כלב הביתה, מאחת האגודות הבאנו גור נחמד וקראנו לו בשם מיקי, יצור קטן מתולתל ונחמד הסתובב בבית. בגיל המתאים ביקור ראשון אצל הווטרינר לחיסונים ובגיל חצי שנה חלה הגור בדלקת כבד נגיפית (נדמה שכך נקראת), הסתובב מסכן בבית, כל אוכל שבא לפיו מיד הקיא ושלשל, הובא לרופא וחובר לאינפוזיה, לקראת ערב החזרנו אותו הביתה. בבוקר מצאנו אותו במטבח שוכב ללא רוח חיים, בכינו אחריו, קשה לתאר במילה אחת את צערנו.
הוזהרנו לא להביא כלב אחר הביתה (אם נרצה בכך) לפני תום שנה או חיטוי רציני בבית בגלל נגיפי המחלה.
וכאן אסטה בסיפור קצת הצידה, בדיעבד הסתבר לפי ניירות הטיפול הווטרינרי בכלב, כי סדר ותהליך החיסונים לא היה נכון, נבדק לפי ווטרינר אחר, וזאת בגלל הבדל של כמה שקלים במחיר טיפול ווטרינרי שעשיתי טלפונית כדי להחליט עם איזה רופא נתקשר לטפל בכלב.
לאחר שנה החלטנו לאמץ עוד כלב הביתה, הגענו לאגודת צער בעלי חיים ולקחנו משם גור נחמד בן ששה שבועות, ובטרם עלינו איתו הביתה בעוד אנו יושבים באוטו החלטנו לקרוא לו בשם 'כושי' בגלל פרוותו השחורה. זה היה בחודש מאי או יוני בשנת 1992.
הכלב הזה היה מלא שמחה ושובבות וגדל מהר לגודל של כלב בינוני, מקבל אותי בשמחה כאשר חזרתי מהעבודה (באותן שנים עוד עבדתי). לכל מקום היה הולך איתנו, אפילו בלילה היה ישן במיטתנו, שוכב לרגלינו על השמיכה. לא השארנו אותו בבית לבד ליותר משעתיים-שלוש כדי לצאת לקניות או סידורים. בשבתות וחגים נוסעים לא משנה לאן, תמיד כושי היה איתנו איתנו. בטיולי היומיום הכירו אותו בסביבה הקרובה ככלב טוב ונעים.
כך עברו השנים והגיע לגיל שבע-עשרה וחצי שנים, בזמן האחרון הפכה הליכתו איטית יותר, הניתורים שלו בבית כדי לעלות לכורסא או לספה היו כבדים יותר.
בשבוע האחרון התדרדר מצבו, למעשה ההחמרה חלה ביום שלישי 24-לנובמבר 2009 וביום רביעי כבר הפסיק לאכול או בקושי לשתות. ביום למחרת לקחנו אותו לרופא ובבדיקה מצא כי חלה בצהבת (לא יודע איך ומאיפוא). קיבל זריקה והווטרינר אמר כי אולי תוך 24 שעות שעות נראה שיפור ויחזור לאכול ולשתות ואז להתחיל בטיפול תרופתי ואם לא – ניאלץ לקבל החלטה כואבת להרדים את הכלב, בהתחשב וגילו ומצבו הבריאותי.
החזרנו אותו הביתה, למחרת לא היה שיפור, למרות זאת התחלנו בטיפול התרופתי, יצאו איתו לטיולים קצרים מאד, בקושי הלך, לאוכל כלל לא ניגש, בקושי שתה כמה לגימות מים, וכל הזמן רק שכב בספה מנמנם-ישן ומתעורר רק לשנות תנוחה. להסתכל עליו זה ממש כואב הלב.
בצער רב החלטנו לקבל את המלצת הרופא, בהתחשב בגיל ומצב הכלב ואולי גם להקל על סיבלו ובעוד כמה שעות נביאו לווטרינר.
כיום אני כבן שבעים, מסתובב בבית ומפעם לפעם בוכה כמו ילד קטן, אשתי גם כן עם דמעות בעיניים. אמנם בכינו אחרי מותו של כלבנו הראשון מיקי, ורק חצי שנה היה בביתנו, אולם כושי איתנו למעלה משבע-עשרה שנים, כבן משפחה לכל דבר, כל פינה בבית או בסביבה בחוץ תזכיר לנו אותו.
כמה התאכזר הטבע לבעלי החיים שלא נתן להם פה לדבר, לומר לנו איך הם חשים ומה כואב להם.
שלום לך כלב חמוד, תמיד נזכור אותך.