(או כשרינה פגשה את סנדי)
אני ורנה גרנו בתל אביב בשנת חייה הראשונה של רנה. לקראת גיל שנה חיפשתי דירה לעבור אליה. כבר אז היה קשה למצוא דירה עם חניה בתל אביב (עוד לפני שעלו המחירים למחירים היום). ואז באחת הדירות שראיתי אמרה לי בעלת הבית שיש לה עוד דירה ברמת גן, על גבול תל אביב בשכונת עלית ואולי כדאי שאני אראה אותה. הלכתי לראות את הדירה וגיליתי שהיא רחוב ליד הדירה של אחותי וחבר שלה. החלטתי שיכול להיות נחמד לגור לידם ושכרתי את הדירה.
בשכונת עלית הייתה קבוצת בעלי כלבים מגובשת אשר נפגשה כל ערב במגרש הכדורסל בשכונה שהיה מגודר מכל צדדיו. החל משעה 21:30 היו מתחילים להגיע כלבים ובעליהם למגרש. הכלבים היו משחקים ביניהם ובעלי הכלבים ישבו ודיברו בינתיים. כך הכרנו אני ורנה את מיקה וסנדי. אני ומיקה הפכנו לחברים ובהמשך לבעל ואשה, ורנה הכירה את אחותה החורגת לעתיד את סנדי.
מרגע זה רנה וסנדי בילו כמעט כל הזמן יחד. בטיולים משותפים בצפון, במפגשי כלבים בשכונה וגם נשארו יחד בבית לבד כשיצאנו בלעדיהן. רנה וסנדי למדו הרבה אחת מהשניה (בדרך כלל רק הרגלים רעים) ועד היום אני מזהה אצל סנדי דפוסי התנהגות שהיא למדה מרנה. כמו לנבוח כשמישהו עובר במדרגות, לקחת אוכל מהשיש ומהשולחן ולישון על הספות היכן שהכי נוח כמובן.
סנדי נשארה לבד, בהתחלה היא לא הסכימה לאכול כיוון שתמיד רנה הייתה אוכלת לפניה. אני לא יודע אם מישהו עשה מחקר על חוויות האובדן עבור כלב, אבל אני בטוח שסנדי עדיין מחכה שרנה תופיע בדלת והיא לא מבינה למה רנה לא חוזרת להציק לה.
בזכות רנה וסנדי אני ומיקה היום ביחד ויש לנו בן מקסים שקוראים לו עומר. את כל זה, ועוד הרבה אני חייב לרנה.