היום לפני שנה בדיוק (3.12.2007) הודיעו לי שרנה נפטרה. אני זוכר את היום הזה כאילו היה אתמול. הספקתי ללכת לטייל עם סנדי בפארק וכשחזרתי התקבלה השיחה מהמרפאה של ד"ר ליסי שרון. היא הודיעה לי שרנה נפטרה. מצבה לא היה טוב במיוחד כשהגיעה למרפאה לשיקום ישירות מבית החולים הווטרינרי, אבל אני די בטוח שמישהו קצת התרשל בטיפול שם. היא הייתה במצב יציב כשבועיים, ויום אחד לאחר שהגיעה למרפאה בצפון היא פשוט נפטרה. רנה הכלבה שהייתה מלאת שימחת חיים ובעלת אופי מדהים, איננה איתנו מאז יותר.
הדרך הפתאומית בה רנה חלתה במחלה וגילה הצעיר הופכים את הפרדה ממנה לקשה במיוחד. אם רנה הייתה איתנו כיום היא הייתה רק בת חמש שנים. כלבה צעירה ומלאת שמחת חיים שהייתה משחקת עם עומר, עם סנדי ועם כל כלבי השכונה. שום דבר לא הכין אותנו לפרדה הפתאומית ממנה.
במשך השנה האחרונה אני כותב בבלוג של רנה על מנת שהתמונות והזיכרונות שלנו עם רנה לא ילכו לאיבוד. אבל יש סיבה נוספת, אני מרגיש שאני חייב לעשות למען זיכרה של רנה כל שניתן כיוון שלא הצלחתי להציל אותה. המחשבה שאולי הייתי יכול לעשות משהו אחרת ולהציל אותה לא מרפה ממני במשך כל השנה האחרונה. אני יודע שרנה ציפתה שאני אעשה כל מה שניתן למענה ואני יודע שהיא רצתה לחיות אבל לא הצלחתי להציל אותה.
הכישלון בהצלת רנה ערער את כל האמונה שלי ברופאים בכלל ובוטרינרים בפרט. מסתבר שלמרות שאנו במאה העשרים ואחת עדיין יש תחומים רבים שלא השתנו מהמאה התשע עשרה ברפואה. יש תחומים רבים בהם הוטרינרים פשוט לא יודעים מה לעשות ופשוט מנסים את מזלם. בנוסף יש תחומים רבים ברפואה הוטרינרית שעדיין לא הגיעו לרמה של הרפואה בבני אדם פשוט מחוסר בתקציבים. מכל הסיבות הללו, הטיפול שרנה קיבלה פשוט לא עזר לה.
בשנה האחרונה המשכנו את חיינו בלעדי רנה. עברנו דירה, הלכנו לעבודה וחיינו את חיינו בלעדיה. אבל בכל זאת, גם אם רנה לא פיזית איתנו, נוכחותה קיימת איתנו בכל מקום.
הדברים שקיבלנו ואנו ממשיכים לקבל מרנה הם מעל ומעבר לכל מה שאי פעם נתנו לה בעצמנו. הדרך בה אנו ממשיכים לחיות את חיינו, והדרך בה אנו זוכרים את רנה בכל מעשינו, היא הצורה הטובה ביותר לשמר את זיכרונותיה של רנה.
